המחקר נערך בהנחיית פרופ' רחל קלוש במסגרת פרויקט גמר במסלול לתכנון ערים בתכנית צוערים לשלטון המקומי.
פינוי בינוי הנו כלי מרכזי המוצע כיום בתהליכים של התחדשות עירונית. תהליך כזה כולל הריסת בניינים ישנים ובניית בניינים חדשים במקומם, אשר זכויות הבנייה בהם גדולות באופן משמעותי. לאמצעי זה מטרה חשובה ויוזמה מבורכת, אך מורכבת. מצד אחד, תכנון כזה מבטא את חובתה של המדינה להשקיע במרקמים הקיימים, לחדשם ולמנוע את המשך הידרדרותם הפיזית והחברתית. מצד שני, התחדשות עירונית עלולה לגרום לקשיים חברתיים וקהילתיים ניכרים.
הספרות הקיימת כיום מראה שהרבה מחקרים עוסקים בהדרה ודחיקה של אוכלוסיות מוחלשות בתהליכי פינוי בינוי. אך ניכר כי חסרים מחקרים הבוחנים את הנושא מתוך זווית הראייה והחוויה של הפרט. בעקבות זאת, עבודה זו מבקשת לבחון את עמודתיהם של תושבים המשתתפים בתהליך פינוי-בינוי. כאשר המטרה העיקרית הנה להבין כיצד הם תופסים את מעורבותם בפרויקט מסוג זה, תוך התייחסות שלהם למצב כיום, לעתיד ולהשלכות אישיות וחברתיות.
עבודה זו מתמקדת במקרה בוחן בשכונת נווה-דוד בחיפה אשר רובה מיועדת לתכניות פינוי-בינוי. בעבודה הייתה התייחסות לתושבים שמוכרים כפעילי שכונה מול עיריית חיפה, ולתושבים שאינם מוכרים כפעילי שכונה. זאת על מנת לערוך השוואה בין התפיסות וההתנהלות של כל אחת מהקבוצות בהקשר של פינוי-בינוי.
המחקר נעשה בשיטה איכותנית באמצעות ראיונות עומק עם תושבי שכונת נווה דוד (פעילי שכונה אל מול תושבים שאינם פעילים). ניתוח הנתונים נעשה באמצעות איתור תמות מרכזיות שמסייעות במתן הסברים רחבים על המתרחש והבנת דפוסים ומאפיינים ייחודיים הקשורים לנושא.
