הקורס מבוא לתכנון סביבתי נלמד בטכניון במסגרת מסלול לתכנון ערים ואזורים לתואר מוסמכים ומועבר על ידי פרופ"מ מישל פורטמן. את החלק המעשי בקורס ליוו ד"ר דפנה בן-ברוך, יועצת אסטרטגית חברתית ויועצת לשיתוף הציבור, וד"ר יעל טף- סקר, המתמחה בחקר סכסוכים ובפסיכולוגיה חברתית.
מטרת הקורס היא לחשוף את הסטודנטים למורכבות השילוב של מערכת השיקולים הסביבתיים במערכת התכנון והבנייה בישראל. חלקו האחד של הקורס כולל העברה של תכנים תיאורטיים ובהם: מרכיבי הבעיה הסביבתית, אפיון תכנון סביבתי, הקשר בין תכנון סביבתי לשינוי דמוגרפי, אמצעים לתכנון סביבתי וממד הזמן בתכנון הסביבתי. הסטודנטים גם למדו על היבטים חברתיים-קהילתיים כגון צדק סביבתי, אמנות בינלאומיות, מעמדם ומעורבותם של ארגונים סביבתיים בעיצוב מדיניות סביבתית ובתהליכי תכנון ופיתוח בר-קיימא, ודרכי יישומו של פיתוח זה בהקשרים סביבתיים.
נוסף על התכנים התיאורטיים, הקורס שילב פרויקטים קבוצתיים-מעשיים בנושא סביבתי לבחירת הסטודנטים, והדגש בפרויקט הושם על שיתוף הציבור והקהילה ועל עבודה עם הקהילה על מנת לתרום בצורה כזאת או אחרת לקידום הרעיון הסביבתי של נושא הפרויקט. תכנון סביבתי-עירוני נחוץ במיוחד כאשר מדובר במשאב המשותף למספר רב של תושבים. גארט הרדין (Hardin, 1968) הציג את תיאוריית "הטרגדיה של המרעה המשותף", המתארת את הקונפליקט הנוצר בעת ניצול משאבים מתכלים על ידי מספר רב של פרטים. לעתים, כפי שהודגם בחלק גדול מהעבודות הבאות, נוצר שימוש מוגזם במשאב הציבורי לטובת התועלת הפרטית, אך מבלי שתילקח אחריות אישית על ידי גורם זה או אחר על שימור המשאב. מצב זה מביא לבסוף לניצול יתר ולפגיעה של ממש במשאב עצמו ובמשתמשים אחרים – וכאן ה"טרגדיה". תכנון מושכל עשוי לשפר את השימוש במשאבים סביבתיים-קהילתיים משותפים לטובת התושבים עצמם ולהפוך אותם לברי-קיימא גם בטווח הארוך. לכן, על מתכננים ללמוד את נושא איכות הסביבה ואת האתגרים שהוא מציע למתכנן כדי שיוכלו לתרום לסוג זה של פיתוח.
הוועידה הבין-ממשלתית לחינוך סביבתי שהתכנסה בטביליסי ב-1977 קבעה בהצהרתה (1978) כי חינוך סביבתי צריך לסייע ללומד לרכוש מודעות ורגישות לנושאים סביבתיים, להקנות הבנה של ערכים סביבתיים ולעודד פעילות סביבתית שתשפר את הסביבה ותגן עליה. כחלק מהלמידה, נטען בהצהרה, על הלימוד לפתח כלים ומיומנויות בקרב התלמידים שיסייעו להם לזהות ולפתור בעיות סביבתיות. עוד נטען כי חינוך סביבתי צריך לכלול השתתפות אקטיבית של הלומדים בכל רמות העבודה כדי לפעול למען פתרון בעיות סביבתיות (1990, Hungerford & Volk).
מתוך אמונה זו, שהשתתפות מעשית בפרויקטים סביבתיים היא חלק אינטגרלי של חינוך סביבתי, הוחלט כי הסטודנטים בקורס ישתפו פעולה בקבוצות ויחקרו נושא ספציפי הרלוונטי לתחום הסביבה והקהילה ושבו קיימת התרחשות עכשווית בשטח. הסטודנטים אף התבקשו ליצור קשר עם בעלי עניין בפרויקט ואף לנסות לנסח עבורם מסמך המלצות המתבסס על הידע שצברו בקורס ובמחקר הרקע שביצעו, או להיות פעילים בכל דרך אחרת שיבחרו. העבודות שלפניכם מציגות הן את המקרים שנחקרו והן את פעילותם של הסטודנטים באופן כזה שניכר, לדעתנו, כי התועלת בסוג זה של לימוד סביבתי היא גבוהה.
